מי שמכיר אותי יודע שאני שונאת לטעות

ומי כן אוהב לטעות, בעצם?

לילה. אני יוצאת ממפגש עסקי אי שם באזור התעשייה אזורים, ליד פתח תקווה, ומתחילה נסיעה בכיוון ירושלים – הביתה.

אני מחפשת שלטי הכוונה לאזור ירושלים וכלום. וכך אני מתקדמת על פי מה שאומרים לי חושיי, אבל בלילה החושים שלי לא משהו, כנראה.

אני לא רואה שלטי הכוונה

הנסיעה מתמשכת, מסביב חושך, אני עדיין לא רואה שילוט. אין לי מושג איפה אני.

בגלל השעה אין הרבה מכוניות בסביבה. אני מתחילה להרגיש שהנשימה שלי הופכת כבדה ולוחצת.

באחת הפניות הראשיות החלטתי לקחת ימינה מתוך מחשבה שאני בכיוון גהה. פניתי והמשכתי בנסיעה, ואני רואה שעדיין כלום לא מוכר. הרגשה של חוסר אונים תוקפת אותי, גם מעט מתח שהולך וגואה, וגם כעס.

ועכשיו באים גם ה"שדים" מהסיפורים

מוכרת לך ההרגשה כשמשהו לא בסדר? אחרי שמתחיל המתח והכעס, וגם אכזבה מעצמי, מהטעות, מהסיטואציה, הראש מתחיל לעבוד שעות נוספות. מוכר? כל סיפורי הזוועה ששמעתי, וכל הסרטים המפחידים שראיתי, מתחילים לרוץ לי בראש.

זה בדיוק הזמן שכל השדים קמים מרבצם ומתחילים להסתחרר לי בראש, לתפוס פיקוד.

אחרי שסיימתי להיבהל מאד החלטתי לשים קץ למצב: עצרתי בדרך ושאלתי עובר אורח איך להגיע לגהה. הוא הראה לי את הכיוון הכללי. נסעתי ו…. לא הגעתי.

הנה מגיע מישהו שאפשר לשאול אותו

באחד הרמזורים ואחרי הרבה קילומטרים עצר רכב לידי. באדיבותו הסביר לי הנהג איך להגיע: תיסעי עד התחנה המרכזית ושם ימינה ומשם תצאי לכיוון ירושלים. מה תחנה מרכזית? איפה היא? אני עוקבת אחר הכיוון שהוא מראה ונוסעת. לא יכול להיות שלא אמצא אותה. כבר התפדחתי מספיק הערב, אני מתביישת לשאול איפה היא.

עוד כמה רמזורים, עוד הרבה קילומטרים – וכלום. כמה גדולה פתח תקווה, ובמיוחד בלילה כשקשה לזהות בה את הרחובות. הרגשתי שאני מסתבכת והולכת, החרדה גואה, ואני מתחילה להרגיש לא נוח. עם הנסיעה, עם אובדן הדרך, עם השעה המאוחרת.

מאחרוני האבירים

לשמחתי ראיתי את אותה מכונית במקביל אלי ברמזור. שוב פתחתי חלון והפעם לא התביישתי להודות: אין לי מושג איפה התחנה המרכזית, וגם לא איפה אני.

הנהג, מאחרוני האבירים, הציע לי לנסוע אחריו. אין לי מושג אם הוא עשה עיקוף בשבילי, או שהוא היה בדרכו, אבל נסעתי אחרי המכונית המובילה שלו, עד שעצר לצד הדרך ואמר לי – מעכשיו כל הזמן ישר.

שעה אחר כך הייתי בבית.

מה עוצר אותנו?

במהלך החיים ישנם מקרים בהם אנו מרגישים שהלכנו לאיבוד. אם בגלל אירוע שקרה לנו, אם בגלל בלבול או חוסר החלטה כיצד לפעול, אם בגלל משהו שקרה שכלל לא קשור אלינו, אבל בסופו של דבר הוא משפיע על מהלך חיינו.

אז מה עושים?

  1. עוצרים. וכמו שאומרת הבדיחה: קודם כל נרגעים.
  2. בודקים מה האפשרויות שלנו: שואלים מישהו קוראים מידע, מבררים באינטרנט, מוצאים מומחים ומתייעצים(ספציפית לגבי הדרך, בדיעבד נזכרתי שיכולתי להתקשר לחברת הסלולר שלי ולבקש להתחבר לשרות ה-GPS)
  3. כשמתחילים ה"שדים" לעלות, כשסיפורי הזוועה צצים בראש, כשהפחדים והחששות משתקים אותנו, לקחת נשימה ארוכה ולשחרר אותם חזרה למקום מהם הם באו. פחדים מעכבים אותנו ולא עוזרים לנו. כשאנו בחרדה אנו לא פועלים נכון. במקום לחשוב על דברים מדכאים ומפחידים כדי לאמץ חשיבה חיובית ולהמשיך הלאה.
  4. מחליטים שבושה לא תוביל אותנו לשום מקום – ושואלים.
  5. ותגובה שהגיעה מקורא – ומצורפת לכאן – לשחרר את שרירי הגוף ולהסדיר את הנשימה. כך גם הנפש נרגעת, ולאחר מכן ניתן להתמודד טוב יותר.
  6. לומדים את הלקחים ומתקנים לפעם הבאה.

אשמח לשמוע מכם איך אתם מתגברים במקרים כאלו.

4 תגובות
  1. דקלה
    דקלה says:

    אז ככה: "קודם כל תירגעי" זה לא רק חלק מבדיחה, זו המציאות. של רובנו. כשנרגעים הראש עובד טוב יותר, כך מסתבר (: לי קרה דבר דומה בעיר זרה, עם ילד צעיר שישב מאחור, כשאין לי מושג היכן זה "מזרח" והיכן זה "מערב". מה עשיתי? עצרתי את הרכב במוטל שהיה על אם הדרך, והתקשרתי לקרוב המשפחה שלי. זה היה עוד לפני עידן הטלפונים הסלולריים. בדיעבד הסתבר לי שעצרתי במקום שנחשב להכי מסוכן באזור…
    אבל עכשיו ברצינות: לאמץ את הקטע של לנסוע אחרי מישהו שיודע, גם בחיים הפרטיים וגם בעסקים. לא להתבייש.

    הגב
    • רונית בנארי
      רונית בנארי says:

      דקלה יקרה,

      את כל כך צודקת.

      אנו יכולים להתקדם כשאנחנו לא נותנים לפחדים שלנו לעכב אותנו.

      רונית

      הגב
  2. רינה
    רינה says:

    ענק!
    נדיר שאני מגיבה. הפעם הרגשתי שחייבת. ענק, כי נגע בול במקום שאני נמצאת וכמובן לאו דוקא בכביש כלשהוא אלא בנתיב חיי. וזה כל כך נכון.
    עכשיו צריך לנסות ליישם וזה לא קל בכלל לשים פחדים חרדות וכו' בצד ולאמץ חיש קל גישה חיובית וללכת הלאה… אבל ליבי ומוחי מבינים שזו הדרך. עוד רבות המילים שניתן לומר…

    חיזקי ואימצי ותבורכי על השיתוף המלמד והמקדם.

    הגב
    • רונית בנארי
      רונית בנארי says:

      רינה,

      אני שמחה שהגבת 🙂

      לעיתים, כשנמצאים במקום הזה, נדמה שזה קורה רק לנו, ואז עולה השאלה למה רק לנו, וכל השדים שדיברתי עליהם במאמר צצים ועולים

      מצד שני, ברור שזה קורה לכולם, כל אחד במקום בו הוא נתקע, אבל את זה אנו שוכחים באותו הרגע.

      חשוב שנזכור שלכל דבר יש פתרון, שפחד ובלבול לא יקדמו אותנו לשום מקום, ושאם נעצור לא נגיע למטרות שלנו 🙂

      רונית

      הגב

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.