הייתכן שגם טוב יכול לצאת מהשריפה בכרמל?

אני כותבת את המאמר הזה יום לאחר שכובו מוקדי האש הגדולים בכרמל. בחוץ יורד גשם ואני מקווה שהוא יעזור לסיים את כיבוי האש.

בימי השריפה ישבתי שעות רבות אל מול מרקע הטלוויזיה, רוב הזמן ביחד עם משפחתי היקרה, ובעיניים קרועות ובלב בוכה הבטנו באסון הנוראי: המוות הנוראי של האנשים הטובים שיצאו לעזור לאחרים, לבי יוצא אל המשפחות, ההרס הנורא של הבתים, של שכיית החמדה – יערות הכרמל, ההרס לשטחים של חיות הבר, וכנראה גם אובדן חיות רבות, של יצירות האמנות.

קשה להכיל את האסון הזה. לבי עם המשפחות.

במהלך הימים הללו, בעוד מצב הרוח שלי רע כל כך, בעודי מחפשת כל ידיעה שתעזור להירגע, הבנתי שאני מחפשת את הצד האחר של האסון – את הטוב שיכול להגיע אחרי מפץ כזה.

החיפוש הזה אחרי האור, ההזדמנות, הפריצה הגדולה, מתחבר למה שאני עושה בחיים ולכן החלטתי לכתוב את המאמר החיובי הזה, בימים של אבל גדול למדינה.

מה למדתי מהאסון הזה?

למדתי שיש כוח גדול ומופלא, מעבר לכוחו של הטבע, וזה הכוח של האדם להמשיך קדימה.

הבטתי בהערצה בכל האנשים שחירפו חייהם על מנת לעצור את האש המשתוללת, ראיתי את העולם מושיט אלינו זרועות מחבקות בצורה של מטוסים שעזרו בכיבוי השריפה וצוותים שבאו לעזור והביעו את תמיכתם ואת אהבתם לעם בישראל.

ראיתי את העם המופלא והמתנדב שלנו, אלו שבאו לאזור האסון עם מגשי אוכל לכבאים, אלו שנרתמו בהמוניהם לארח אנשים שנאלצו לעזוב את ביתם.

אני גם יודעת שלטבע כוח משלו, ולאחר הגשם יוריקו ההרים, גם אם ייקח שנים ליערות לצמוח, ואולי אף יהיה זה יער אחר, עם עצים אחרים ועם תכסית שונה של פני השטח, עדיין תהיה צמיחה והתחדשות.

אני רוצה לנצל את המסקנות הללו כדי להביט עלינו, כל אחד ואחד מאיתנו, שמדי פעם צונח במצב הרוח, לא יודע כיצד ייקח את עצמו ויצעד קדימה, נדמה לו שהעולם חרב.

אני רוצה לעודד את כולם למצוא את הכוח, את הטוב, את העוצמות האישיות, ולא לתת למציאות לדכדך אותנו, להפחיד אותנו או לעצור אותנו. לעיתים רבות כשאנו יוצאים לפרישה והסביבה שלנו משתנה קשה לנו יותר להזיז את עצמנו ולנוע קדימה.

יש משהו שעוצר אתכם? נסו לבדוק מה הוא.

האם אתם חווים קושי כיוון שאינכם יודעים איך להפיק את הטוב ביותר מהעתיד שעומד בפניכם?  נסו למצוא מה ישמח אתכם ומה יגרום לכם לנוע קדימה וליהנות מהזמן שלכם, מהחיים שלכם, מהעתיד שלכם.

  • אתם עוצרים כי אתם מבולבלים?
  • אינכם יודעים כיצד לנהוג?
  • אתם מזניחים את עצמכם ואת הקשרים החברתיים, ואינכם עושים את הטוב ביותר עבור עצמכם?
  • אינכם מטפלים בכספים שלכם כי אינכם יודעים כיצד, אבל מודאגים מאד בגלל זה?
  • אתם לא מטפלים בבריאותכם כי אינכם יודעים מהיכן להתחיל?

אל תעצרו! בידקו מה מפריע לכם, האמינו בעצמכם, ובעיקר עשו את הצעד לפתרון. גם אם תיקחו זמן לעצמכם לנוח, לצאת מהבלבול, נסו לקצר את הזמן הזה ולחזור לעשייה ולתנופה. אבל לא פחות חשוב: חישבו מה יכול לקרות שישבש את חייכם, ותכינו לעצמכם את הדברים החשובים שיעזרו לכם להתארגן בימים הראשונים. לכל תחום ההתארגנות שלו. זה עוזר.

במהלך החיים עברנו חוויות רבות, חלקן נפלאות חלקן קשות, אבל המשכנו, הפקנו לקחים גדלנו וצמחנו.

אני חוזרת לסיפור האסון הנורא, שגרם לכולנו לעצור ולעשות חשבון נפש. מחשבון הנפש שלי יצאתי חזקה, אני מקווה שגם אתם.

אשמח לשמוע את תגובתכם. בתחתית המאמר יש מקום לתגובות. איך אתם מתגברים על קשיים מסוג זה?

כל הזכויות שמורות לרונית בנארי

6 תגובות
  1. שלומית
    שלומית says:

    תודה לך,אני נמצאת במצב משברי כ5 חודשים(בכמה מישורים,שכנראה יש להם שורש אחד)
    אני יודעת מה יש לעשות כדי להתחיל לנוע קדימה-אך אין לי כוחות.
    בסופו של דבר אין לי ספק שאמצא את הדרך(ואפילו אשלם על ההמתנה-יהיה לי שווה ,הנסיון).

    הגב
  2. rbenari
    rbenari says:

    שלום שלומית,

    מצטערת לשמוע על המשבר, אבל כך נראים החיים שלנו, לעיתים אנחנו במצב של שמחה ואושר ולפעמים מרגישים שאנו בתהום.

    טוב שאת ערה לזה.

    יש דרכים לצאת ממצבי משבר, חשוב שתמפי (מיפוי) מה הבעיה ומה הצעדים לפתור אותה.

    אם את לא מוצאת פתרונות את יכולה לקחת ייעוץ מקצועי. העיקר לצאת מזה ולא לשקוע במשבר.

    רונית

    הגב
  3. מרים
    מרים says:

    רונית בוקר טוב אני חייבת להודות שכל משפט שלך בכתבה זאת היא המציאות שלנו של כל אדם.
    אני לפני 5 חודשים בני בכורי נפטר ממחלת הסרטן לאחר 12 שנים שחלה מתוכם 8 שנים הוא הבריא ועבד בחור נשמתי בן 29 .נפטר על זרועותי בבית החולים כשביקש את עזרתי לקום מהמיטה ולחבוק את אמא חיבוק אחרון שלא ידעתי שזה הסוף זה קשה מאד הוא היה כל עולמי .אדם מאמין ה' נותן לו כח להמשיך לנפטר טוב הבעיה היא אצלנו מתגעגעים כואבים מאד ואין את הכח להמשיך אבל חייבים יש עוד וצריך לדעת שהנפטר ממשיך לחיות רק במקום אחר ובצורה אחרת. החיים מלאי הפתעות .אני מאמינה באמונה שלמה בביאת המשיח אני מאמינה עם כל זאת שמתמהמה הוא יבוא בע"ה .
    מרים

    הגב
    • רונית בנארי
      רונית בנארי says:

      מרים יקרה.

      מה שאת מספרת כואב כל כך. איבוד אדם יקר קשה ביותר, אבל איבוד ילד – זה הדבר הקשה ביותר.

      אני רואה שאת מנסה לשמור על עצמך ועל המשפחה, מנסה לתרום להם, אני מקווה שאתם מחזקים זה את זה. אני גם יודעת שתשאבי הרבה כח אם תנסי לעזור גם לאחרים שחוו אובדן.

      יכול להיות שכרגע עוד קשה לך, בכל זאת האבדן קרוב מדי, אבל אני מאמינה שבעתיד, כשתרגישי שחוזר אליך הכוח, תדעי להפנות אותו למקום שיעזור לאחרים וגם מזה תשאבי כוח.

      אני מניחה שאת גם דואגת להחזיק את המשפחה כמשפחה מלוכדת ומחוזקת.

      חשוב מאד לגוון את היום ולמצוא תחומי עניין, זה לא יפחית את הכאב, אבל יאפשר לך לנשום יותר עמוק, ולהחזיר כוחות.

      רונית

      הגב
  4. עינת גבע, מכון אדלר
    עינת גבע, מכון אדלר says:

    אני חושבת שחינוך לאמונה בעצמנו ובאחרים, אמץ במובן הפסיכולוגי והעמוק ותפישת עולם אופטימית (כפי שרונית את מתארת בפוסט שלך) כזו המאפשרת לאדם לגלות את היתרון שבחיסרון. הם מפתחות שלא יסולאו. הם הדרך לבסס חוסן נפשי ולשרש כוחות להתמודד עם המצוקות שהחיים מזמנים.

    לכל אדם דרכים משלו להתגבר ולהמשיך.

    מולי להד ניסח: "מודל החוסן הנפשי" מוזמנים להקליד בגוגל ולקרוא.

    בברכת יום מלא אור, שמחה, התגברות והתמודדות,

    עינת גבע, מנחה, סופרוויזרית ומכשירה אנשי מקצוע במדרשה למנחי קבוצות במכון אדלר.

    אגב, אחד הקורסים שאני/אנחנו מלמדים נקרא:" מעגל חיי משפחה – מעברים ומשברים" קורס זה פתוח לקהל הרחב.

    הגב

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.