אנחנו כאן בשביל לחיות

הסיפור הבא שהוא פרק מזכרונותיו של אבי מדהים בכל פעם מחדש, ודבר אחד מנקר לי בראש:
אנחנו כאן בשביל לחיות. כדאי לנצל כל רגע במלואו. התלאות היומיומיות שלנו מתגמדות אל מול הסבל הנורא של יקירינו בתקופת השואה.

*  *  *

שנים לא דיברנו בבית על השואה. ילדי דור שני לשואה אלו ילדים שמפחדים להרגיז, להכאיב, להזכיר. אז אחותי ואני נזהרנו מאד ומעולם לא שאלנו על השואה.

לפני כמה שנים החליט אבי לכתוב את זכרונותיו. פעם ראשונה שדיבר על זה, היה כותב ובוכה.

ביקש ממני להדפיס. הדפסתי ובכיתי.

פרק אחד אביא לכאן. הוא ארוך ועצוב, אך מי שיקרא עד הסוף יראה את הנס המדהים שקרה לאבי ולקבוצת היהודים שהיתה שם:

עבודות כפיה

עוד לפני הפצצת תחנת הרכבת ניצטווינו כל בוקר להופיע באזור שהופצץ קודם לכן. חילקו אותנו לבתים שהופצצו על מנת למצוא ניצולים או לפנות את הגוויות. עבדנו קשה מאוד עם פטישים גדולים על מנת לחדור דרך תקרות לתוך המקלטים. למרבה הצער לא מצאנו אנשים חיים ואילו הריח של המתים היה נורא. אין מילה שיכולה לתאר את הרגשתנו ואת התנהלות חיינו באותם ימים. בצורה זו העבירו אותנו ממקום למקום בהתאם להרס הרב שהאנגלים המיטו על העיר.

מאחר וליהודים הייתה הגבלת זמן בה מותר היה להם לשהות מחוץ לבתים, קבלנו תעודה מיוחדת, משעה שש בבוקר ועד שעה שש בערב בהן יכולנו  להיות בחוץ וגם לעלות על חשמליות ועל אוטובוסים. עם תעודה זו (וזה פרט חשוב מאוד) היה חתום מפקד בודפשט הגרמני – אובר שרומבנד פירר ויזלמייר – עם חותמת גדולה של הנשר וצלב הקרס.

לא זוכר תאריכים, ובכלל לא יכולתי לדעת מתי והיכן אפשר למצוא משהו שאפשר להכניס לפה, הייתי במצב שבו הייתי מוכן לאכול כמעט כל דבר ולא חשוב אם כשר או לא.

כעבור כחודשיים הפסיקו לנו את עבודות ההצלה. הגרמנים העלו אותנו על משאיות והעבירו אותנו אל מחוץ לעיר קרוב יותר לחזית הרוסית. היות ומה שקבלנו לאכול (לחם ומרק) היה עלוב ביותר הרעב היה נוראי, מדי פעם הסתלקתי כאילו לעשות את צרכיי, אבל האמת היא שחיפשתי בשדה שאריות של ירקות שלא היו ראויים לקטיפה. ואכן מצאתי מדי פעם משהו שלא ראוי לאכילה אבל אכלתי אותו, וראה זה פלא אפילו שלשול לא קיבלתי מזה. אי אפשר לכנות את זה אכילה ממש כי רב מה שמצאתי היה רקוב או קפוא, כך שמה שנותר לי לאכול היה מעט שבמעט.

בינתיים התחיל להיות קר והרוסים התקרבו לבודפשט. העבירו אותנו מרחק רב מהעיר על מנת לחפור תעלות אנטי-טנקיות בכדי לעצור את הצבא הרוסי. אם היה לי הכוח לצחוק הייתי בוודאי צוחק – הצבא הרוסי שהגיע לקרבת בודפסט כבש כבר למעלה ממחצית אירופה, אז כמה תעלות בודדות היו יכולות לעצור אותו?

אבל אנחנו חפרנו. חפרנו תעלות לעומק 4 מטר עם טראסות על מנת להעלות את האדמה מלמטה למעלה. עבודתנו הייתה מלווה ב"תזמורת" הולכת וגוברת של כלי משחית. מצד אחד מאות קני קטיושות היורים על הכוחות הגרמניים מסביב  לבודפסט ומצד שני מאות תותחים היורים בחזרה. אולם בעוד אש התותחים הייתה נסבלת, שריקת הקטיושות קרעה את הנשמה. מאחר ולא ירו עלינו, אלא רק מעלינו, המשכנו את חפירת התעלות בהתאם לתוכנית.

יום יום עבדנו כך בגשם ובקור וללא אוכל כמעט, וכל זה על מנת להספיק לעצור את הצבא הרוסי!! בלילות או עם רדת החשיכה הופסקו העבודות, ומפחד שנברח (לאן כבר אפשר היה לברוח?) ריכזו אותנו בשדה הקרוב תחת כיפת השמים עד הבקר. הדבר הראשון שעשינו בבקרים היה לאסוף ולרכז את אותם האנשים שלא יחפרו באותו היום. מדוע לא יחפרו? כי הם מתו במהלך הלילה. הנותרים חזרו לחפירות.

קשה לתאר את התחושה הנוראית של החפירה לשווא, ואת המחשבה על הטמטום הנוראי שבגללו עבדנו קשה כל כך. כשהגיעו הטנקים הם זרקו גשרון קטן, תוך כדי נסיעה, על התעלה ועברו אותה בכלל בלי להתעכב. אבל אותנו הספיקו לקחת מהר במשאיות בכדי שחס וחלילה לא ניפול בשבי הרוסים.

החפירות פסקו בפתאומיות. ומדוע בפתאומיות? כי הבלגאן חגג ולמעשה אף אחד לא ידע מה הוא רוצה לעשות בכמה מאות היהודים שעדיין לא נשלחו לגרמניה למחנות הריכוז. ואכן הייתה להם בעיה – רכבות כבר לא היו וגם פסי הרכבת נהרסו. אי לכך החליטו לקחת את היהודים לגרמניה – ברגל!

וכך החל השלב האחרון של הוצאת יהודי בודפשט, אלו שעדיין לא נשלחו לאושויץ. היציאה לגרמניה הייתה יציאה ברגל. ההונגרים או הגרמנים (אני כבר לא יודע) ריכזו קבוצות אקראיות של כ- 100 איש ואישה עם שומרים שרובם היו חיילים הונגריים בפיקוד קצינים גרמניים והתחילו ללכת דרך בודה – BUDA מערבה. במצב הזה ראיתי אפשרות לברוח באחת ההזדמנויות כיוון שהשיירות הלכו והתארכו באופן טבעי, ורוב האנשים היו מבוגרים ולשומרים היה קשה יותר ויותר לפקח עלינו.

הזקנים שרק עתה יצאו מביתם הביאו עימם מזוודות, במזוודות היה אוכל, לאחר מספר קילומטר היה קשה לזקנים לשאת את המזוודות והם ביקשו מהצעירים לעזור להם תמורת אוכל. האוכל הזה היה תרומה שלא תסולא בפז לקיבות הריקות שלנו.

כבר מהלילה הראשון החלו ליפול חללים. הזקנים היו מותשים ונשכבו על הארץ לישון. ניסיתי לעזור להם לא להירדם עודדתי אותם ודיברתי אל ליבם בכדי שלא יירדמו כי מהר מאד גיליתי שלהירדם פירושו למות. טענת כולם שהיו במצב הזה הייתה : "שאף פעם לא הייתה להם הרגשה כל כך טובה להירדם" והם אכן נרדמו- לעד.

עכשיו הייתי צריך רק למצוא את  נקודת  היעד המתאימה להתחמק מהשיירה חזרה לבודפשט. היה ברור לי כי כשאגיע לבודפשט אמצא מספיק מקומות להיות בהם. הצעתי לשני בחורים שהיו בני גילי ושתי ילדות בנות 10 או 12 לברוח יחד איתי ואכן ביום הרביעי בלילה חמקנו מהשיירה.

מאחר ולא יכולתי לדעת אם הם לא ימסרו אותנו לגרמנים את הדרך שהם הציעו לא ניצלתי ובחרתי לי דרך אחרת הגיונית שהתאימה לצרכים שלנו: ללכת בלילות ואם היה אור באזור ללכת בתוך יערות.

לא הייתה לגרמנים שום אפשרות לגלות שחסרים להם אנשים כי לאורך כל הדרך מתו מבוגרים. הבחירה במקום המסוים הזה הייתה משתי סיבות:

א. כי היה שם יער

ב. כי היה לנו מספיק אוכל עד בודפשט

התקדמנו רק בלילות עד לכניסה לבודה. לא הייתה שום אפשרות אחרת מאשר להתקרב לכניסה הראשית לבודה. הסביבה הייתה מלאה חיילים גרמנים, קווינו לעבור בדרך שנראתה לנו. אולם הגרמנים הם לא הצבא ההונגרי ואכן נתפסנו והועברנו תוך כדי מכות נוראיות (כפי שהם אמרו – שלעולם לא נשכח אותם) לבית חרושת ללבנים. בית החרושת ללבנים היה ידוע לשמצה כמקום עינויים והוצאה להורג. היה שם בור גדול מאוד – משם הוציאו את חומר הגלם ללבנים, ולגרמנים היה נוח מאד לזרוק אל הבור את גופות המוצאים להורג ולכסותם עם החומר.

עבודת כפיה – הנס

דווקא במקום הזה בא לי ולנו, כל אלה שנתפסו בהזדמנויות אחרות, הנס – שאין לי שום הסבר איך,  על מה ולמה.

בלי אומר העמידו אותנו כ- 40-30 צעירים יהודיים על סף הבור וכעבור זמן, תחושת הזמן כבר מזמן לא פעלה אצלי, הופיעה משאית גרמנית וחנתה עם החלק האחורי מולנו. במשאית לא היו גרמנים אלא הונגרים מ"צלב החץ" (נס מס' 1). כשפתחו את הברזנט ראיתי כי במשאית הייתה מכונה ירייה (נדמה לי שוורצלוזה). הזמן חלף ולא קרה כלום. פתאום הופיעה בשער בית החרושת מכונית גרמנית פתוחה ויצא ממנה קצין גרמני בלונדיני יפה תואר אשר הודיע לאנשי "צלב החץ" שהוא צריך כמה פועלים להעמיס את הרכבת האחרונה שיוצאת לגרמניה. זאת ועוד, בעוד כמה שעות הוא יחזיר את כולם.

להונגרים לא הייתה כל ברירה. עלינו על שתי משאיות ונסענו. על המשאיות היו חיילים גרמניים ששמרו עלינו (שלא נקפוץ). בתחנה הראשונה (שאיני יודע איפה הייתה) קיבלנו חצי לחם ומרמלדה (ריבה פירות דחוסה) ואחר כך הגענו למקום שהיו בו הרבה קרשים מעובדים והיה עלינו להעמיס אותם לקרונות רכבת המשא שעמדה שם.

התחלנו לעבוד אך מהר מאוד גילינו שהחיילים הגרמנים נשכבו לנוח ובכלל לא איכפת להם אם אנחנו מעמיסים או לא ולכן גם אנחנו נשכבנו לנוח, עד הערב. כשאני כותב ערב הכוונה היא לחושך מוחלט, גם כי היה מעונן וגם כי כל בודפשט הייתה בהאפלה. הערב בחורף יכול לרדת גם בשעות ארבע חמש אחר הצהריים.

בערב הופיע שוב הקצין הבלונדיני. עלינו על המשאיות והיה ברור שמשהו צריך לקרות כי המשאית האחרת ובה מכונת הירייה כבר נסעה בוודאי. לתדהמתנו הגדולה מאוד, פנו המשאיות על גשר השרשרת לכיוון פשט (החצי השני של בודפשט). היה זה  הגשר היחידי מכל הגשרים שלא פוצץ והשמירה על הגשר הייתה של אנשי ה-אס.אס. מרפק על-יד מרפק לכל האורך. לא יודע מה, לא יודע מי, איך ולמה אבל עברנו את הגשר וכאן בא ההלם שעד היום אני שרוי בתוכו: נסענו בתוך העיר בחושך מוחלט עד ששתי המשאיות נעצרו במקום שלא הצלחתי לזהות בלילה. באפלה הזו יצא הקצין והודיע לנו כך :"פֶר פְלוּכְתֶה יוּדֶן – כאן שער הגטו. אני והחיילים נכנסים לשתות קפה בבית הקפה שכאן. אוי ואבוי לכם אם תברחו".

אני לא מאמין שאפשר  היה להעלם מהר יותר משתי משאיות מאשר המהירות בה אנו נעלמנו. כולנו קפצנו במהירות החץ ונכנסו בשער הגטו של בודפשט.

אם יש משהו בעולם שאפשר לקורא לו "נס" אז זה הוא ה"נס". הקצין היפה שהציל אותנו בא משום מקום ונעלם לשום מקום.

11 תגובות
  1. לאה
    לאה says:

    איזה סיפור מרגש. זה מפתיע איך כול כך הרבה שנים אני שומעת סיפורים על תקופת השואה ותמיד יש עוד משהו שלא ידעתי

    הגב
    • רונית בנארי
      רונית בנארי says:

      שלום לאה,

      באמת מפתיע.

      יש כל כך הרבה סיפורים, שהולכים ונעלמים, שאנו לא מכירים.
      הרבה ניצולים לא מדברים.
      מה שלא ייכתב עכשיו כבר לא נדע לעולם.

      רונית

      הגב
  2. שוש
    שוש says:

    תודה ששיתפת אותנו בסיפור האישי של אבא,שמאוד ,מאוד ריגש אותי אישית!!
    לצערי הרב,אני, לא זכיתי, לשמוע ,מאימי -את הסיפור שלה, על בריחתה והצלתה היא -מגיטו וורשה.
    כמו כן -לא זכיתי ,לקבל , לשום מידע אודותיה,וכל מה שקשור לשאר בני משפחתה , מלפני פרוץ המלחמה ,אפילו פרט קטן כמו -מקום לידתה,או שם נעוריה…לא רצתה לדבר,לספר ,על המלחמה …עד יומה האחרון.
    היום,אני מאוד עצובה ומתוסכלת,שלא דרשתי.. ,שלא התעקשתי…בזמנו… אני מרגישה את גודל ההפסד והפספוס..!!!!במיוחד עכשיו ..כשאני סבתא בעצמי…ואין לי מה לספר לנכדי הצברים ,
    על השורשים שלי!!!!
    שמחתי מאוד -שאבא,התעשת בזמן,והעניק לכן,הסטוריה, עובדות,שורשים ,זהות….

    הגב
    • רונית בנארי
      רונית בנארי says:

      תודה שוש,

      כדור שני, גם לנו היה קשה לשמוע,
      היה קשה גם לראות אותו כותב.

      בסופו של דבר אני שמחה שאבא שלי סיפר את סיפורו.

      בעקבות הסיפור, אחותי ואני ישבנו ביחד כמה סופי שבוע,
      מצאנו עוד תמונות משפחתיות ומסמכים רשמיים והוצאנו את הזכרונות כספר.

      עכשיו לכל נכד יש ספר זכרונות משלו.

      רונית

      הגב
  3. רינה
    רינה says:

    שלום רונית, מלותייך נכונות וחזקות, דרך מאוד נכונה להסתכל על חיינו, בקנה מידה נכון.
    סיפור מדהים מרגש.

    והיום הוא היום בו שמעתי עוד סיפורי "ניסים" והצלה מיוחדים. מיוחד לראות את האנשים שזכו להיות ראויים לניסים ואת אלה מהצד השני שזכו להיות המיישמים של הנס , שאף הם אמיצי לב ומיוחדים.
    תודה ששיתפת.

    הגב
    • רונית בנארי
      רונית בנארי says:

      תודה רינה.

      אתמול, ערב יום השואה, צפיתי בתוכנית טלויזיה ובה סופר על חייל נאצי שהציל ילדה קטנה.

      אכן, מסתבר שהיו כמה חיילים שהפכו את השירות בצבא הנאצי לשליחות להצלת אנשים (לפחות בחלק מהזמן).

      יש ניסים. בעקבות הניסים הללו קמו הרבה משפחות בעם היהודי.

      רונית

      הגב

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.